ירושת הקורונה לעיר?

מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.

לאחר חודשי אפלה רבים שהגיעו בעקבות משבר הקורונה, חזרנו להיות מעט אופטימיים עם הידיעות על הצלחת החיסונים השונים המפותחים בימים אלה, ואפשר כבר לדמיין את שגרת חיינו חוזרת לעצמה בטווח הנראה לעין. למשבר הקורונה היו ועדיין יש השלכות רבות מאוד על כל מה שהבלוג הזה מדבר עליו - מאדריכלות הבית הבודד ועד להתנהלות העירונית. כל אלמנט כזה עבר שינוי והתאמות למציאות החדשה או, במקרה הגרוע, הובהר לנו עד כמה הוא לא מתאים למציאות חירום כפי שנכפתה עלינו.

אחד האלמנטים שעברו שינוי גדול בתפקידם בתקופה הזו הוא המרחב הציבורי. רבות נכתב בארץ ובעולם על המדרכות שהפכו למקומות המתנה כדי להיכנס לחנויות, הכבישים שהפכו בתקופות מסוימות למדרכות (ובמקומות מסוימים בעולם גם הפכו באופן קבוע לשבילי אופניים), הפארקים והכיכרות שהפכו למקומות המפגש האלטרנטיביים לבתי קפה ומסעדות. ולא נשכח להזכיר את הטבע העירוני ששירת המוני חיפאים שחיים במרחק נגיעה ממנו, ואפילו את הרחבה מסביב לבית שסיפקה אוויר לנשימה בתקופות בהן היציאה הייתה מוגבלת למאה מטרים.

במרחב הציבורי מחכים בתור. במקרה הזה למאפייה בזיו

המרחב הציבורי שלנו הציל את מעט השפיות שנשארה לנו בתקופה הזו ואיפשר לנו להיות יצירתיים במציאת תחליפים לכל מה שהיה בבחינת אסור. גני השעשועים סגורים? גם הגינה מסביב לבית עם בולי עץ ומדרגה לקפוץ ממנה יעשו את העבודה. הסטודיו ליוגה סגור? נעשה שיעור בטיילת מול הים וזה יהיה אפילו מיוחד יותר. מפחדים להיכנס לבית של סבא וסבתא? נשב איתם על ספסל מתחת לבית. נדמה לי שכגודל האיסורים כך גדלה היצירתיות. בביקוריי הרבים בגן שמואל הסמוך למקום עבודתי בשעות ארוחת הצהריים, התרגשתי לראות כיתה מבית ספר תיכון נפגשת עם המחנכת על הדשא (עם הררי מגשי פיצה שריחם נישא למרחוק), קבוצות קשישים מגיעות עם שולחן קטן וכיסאות מתקפלים ונהנות מהשמש ומהחברה שהייתה להם כל כך חסרה, אנשים שהזמינו אוכל בבתי הקפה או המסעדות הסמוכות וישבו לאכול בגן, ישיבות עבודה שהתרחשו על ספסל לידי ועוד. כמה כיף לראות את המרחב הציבורי מקבל עוד ועוד שימושים, משתמשים וחיים.

אני עוסק הרבה במרחב הציבורי גם כאן וגם בעמוד הפייסבוק של הבלוג, ולא לחינם: הוא נשמת אפה של העיר. והמקום הכי חשוב בה. בו מתקיימים החיים הציבוריים, בו נפגשים ומבלים, בו מתרחשות סיטואציות חדשות וחוויות מסעירות, בו נושמים את העיר ונהנים ממנה. לשמחתנו לחיפה יש עושר גדול מאוד במרחבים הציבוריים שהיא מציעה, ממרחבים הצמודים לים, דרך מרחבים עירוניים לחלוטין ועד לכאלה הצמודים לטבע. על כך שהם צריכים טיפול תקראו כבר בכתבה אחרת.

קבוצות כמו הקבוצה הזו נפגשות כל יום בגן שמואל

כולנו תקווה שעוד כמה חודשים הקורונה תתחיל לדעוך ונוכל לשוב לחיינו. נוכל שוב להיפגש במסעדות ובתי קפה, להתקהל באולמות קולנוע ובבתים ולהסתער על מבצע אידיוטי כלשהו של חודש נובמבר בקניון. אבל האם נמשיך לפקוד את המרחבים הציבוריים כמו שפקדנו אותם בתקופה הזו? האם נכיר להם תודה, נלמד להעריך אותם, להבין את משמעותם ואת חשיבותם לחיינו? האם נילחם עליהם שיהיו טובים יותר, נקיים יותר ואיכותיים יותר או ניאבק כדי שלא יהרסו אותם? האם עוד משתמשים יפקדו את המרחבים הציבוריים ולא רק אותן קבוצות שבדרך כלל פוקדות אותם כמו הורים צעירים, קשישים או בני נוער? האם הרשויות ילמדו להכניס לתוכם עוד שימושים או להציע ריהוט ואביזרים שייתנו מענה לשימושים נוספים (כמו מרחבים המתאימים לעבודה או לפעילות ספורטיבית)? האם נזכה לראות חניות מבוטלות לטובת רחובות רחבים יותר? או נתיבים מבוטלים לטובת שבילי אופניים? האם נמשיך להיות יצירתיים בהפיכת העיר לחדרי הפעילות שלנו?

מרחבי עבודה/לימוד/שהייה בקצה שד' רוטשילד בתל אביב

אם יש משהו שהייתי מקווה שיצא מהתקופה הזו כבשורה לערים בארץ בכלל ולחיפה בפרט, הוא שאנחנו צריכים מרחבים ציבוריים טובים - החל ממדרכה רחבה ומוצלת ועד לפארק מתוחזק ומטופח, כולל כל מה שיש בין לבין. המקומות האלה לא צריכים להיות מוערכים רק בחירום אלא, ואפילו בעיקר, בשגרה. והשגרה צריכה להיות כמה שיותר קשורה אליהם, מערבת אותם, ומשתמשת בהם.