מאת: אדר' עומרי זילכה. עריכה לשונית: אביעם בן נעים.
כבר כמה שנים שתערוכת הסיום של המרכז האקדמי ויצו חיפה היא אחד האירועים הכי מעניינים ומהנים שיש בעיר, וביקור בה הפך להיות עבורי מרכיב חשוב בחודשי הקיץ החמים. התערוכה מציגה את פרויקטי הגמר (ומעט עבודות אחרות) מארבע המחלקות במרכז: צילום, עיצוב אופנה, תקשורת חזותית וארכיטקטורה, והם מוצגים ברחבי המבנה, כך שנוצרת חוויית שיטוט בין מדיות ואופני הבעה שונים לסוגיות ולמחשבות אשר העסיקו את הבוגרים.
המרכז ממוקם בתוך המושבה הגרמנית ומחלונותיו מציצים בתי המושבה היפים, הגנים הבהאיים והנמל. ניכר שהוא לא רק ממוקם בה, אלא גם חי את העיר כפי שהראו חלק מהעבודות (וכפי שסיפרה לי אירית צרף-נתניהו, ראש המחלקה לאדריכלות בראיון מתחילת השנה). מתוך כל העבודות אשר עסקו בחיפה, בחרתי לתאר שתיים שעניינו אותי במיוחד בעיקר בשל השאלות שהן שאלו, אבל כמובן גם בשל התוצר העיצובי.
"אותיות רחוב", פרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, תומר אלעד
אנו רגילים שלמילים יש משמעות, נכון? אבל גם בבחירה בסוג פונט מסוים יש משמעות. אם נסתכל על הפונטים שבהם כתובים אלמנטים שונים מסביבנו, נבחין שגם בבחירת הפונט ישנה אמירה. סטודנטים לתקשורת חזותית מקדישים לנושא תשומת לב רבה ועבודות שונות בתערוכה עוסקות בנושא. אחת מהן היא פרויקט "אותיות רחוב" של תומר אלעד בהנחיית פרופסור טרי שרויאר ועדי סופר.
במסגרת פרויקט הגמר שלו אסף אלעד פסולת משכונות שונות בחיפה והפך אותן בשינויים מינוריים לאותיות האלף-בית. בעבודה הוא "בחן את הקשר שבין הפסולת למקום שבו היא נמצאת ועד כמה היא יכולה להעיד על אופיין של השכונות בעיר ועל ההבדלים ביניהן".
אלעד שם זרקור דווקא על הפסולת, על מה ש"שקוף" בעינינו והפך אותה למוצג מוזיאוני. בכך הוא הוציא אותה מההקשר המיידי שלה והפך אותה לעוד פרמטר המעיד על השכונה – בדיוק כמו הבתים שבה, הכביסה התלויה בחלונות, שמות הרחובות או הנתונים הסטטיסטיים שיש אודותיה. כחיפאים, אנו מכירים את ההבדלים הרבים בין השכונות השונות של העיר, אך ההסתכלות עליהן דרך "משקפיים" אחרים (הפסולת המיוצרת בהן) היא הסתכלות אחרת ומרתקת ואפשר ללמוד ממנה הרבה.
"תפר צבאי", פרויקט גמר במחלקה לארכיטקטורה, יסמין דהן
במסגרת לימודי ארכיטקטורה הסטודנטים נדרשים לסוגיות כלל ארציות ובוחרים אתר ספציפי, אשר דרכו יוכלו לבחון את הנושא ולהציע פתרון. בין הסוגיות ניתן למצוא התחדשות עירונית וציפוף, יחסים בין העיר לבין הטבע, פערים חבריים וגם נוכחות צה"ל במרחב הפיזי. במסגרת זו בחנה יסמין דהן, בהנחיית אדריכל שחף זית, את סוגיית פינוי בסיסי צה"ל כשהאתר הספציפי שהיא בחרה הינו בסיס ההדרכה של חיל הים בשכונת בת גלים, אשר גם לגביו ישנן תוכניות פינוי.
דהן מכנה בעבודתה את בסיסי הצבא היושבים בתוך הערים "נמק ברקמה העירונית" בשל העובדה שהם אינם קשורים לסביבתם. על תהליך הפינוי של בסיסים אלו היא שואלת: האם אפשר גם אחרת? אולי במקום פינוי של המבנים הצבאיים אפשר ליצור מערכת משולבת – עירונית וצבאית – המביאה למרקם חיים משותף במרחב, ולהפיק מכך תועלת?
בהקשר של שכונת בת גלים השאלה הזו מעניינת ורלוונטית. הבסיס האטום מהווה כיום מעין "חור שחור" בשכונה וחוץ ממעבר חיילים ברחובותיה הוא איננו מורגש לטובה. בנוסף, אם בוחנים את ההצעות הקיימות כיום לבינוי בשטח הבסיס לאחר פינויו, מתקבלת תמונה שלילית של בינוי שאינו מתאים לאופי השכונה ומתעלם מהרקמה הקיימת.
לאור זאת ההצעה של דהן מעניינת שכן היא מציעה "מבנה בעל דופן מלווה מרחוב העלייה השנייה ועד לקו החוף. המבנה מכיל את בסיס ההדרכה, ומשלב בתוכו פונקציות שיכולות לשמש את המערכת הצבאית ואת הקהילה בשכונה ותושביה, לדוגמה: בית ספר ללימודי ימאות ושיט, ספרייה, מרכז תרבות ומרכז התנדבות בקהילה".
די לדמיין מגרש ספורט בו מתאמנים חיילים לצד תושבים או מבני תרבות שבהם נערכות פעילויות משותפות או אפילו קיוסק או בית קפה משותף כדי להבין שיש פוטנציאל אדיר לחיבור של הבסיס לשכונה; דבר היכול להיטיב עם השכונה ובוודאי גם עם החיילים. אנו רגילים לכנות את צה"ל "צבא העם", אך מפרידים אותו לחלוטין מהסביבה שבה הוא ממוקם, ואולי אפשר לשנות את זה ללא פגיעה מהותית בביטחון המידע או החיילים.
Comments